<h1>פסקי הר"ש מלונדון</h1>
<h2>דף מו.</h2>
ראה משיר"א דילשוו"ט בנו של רבי' יחיאל (שגרר) [שנדר] ברבים כשיצא מתפיסה לעלו' בארץ ישראל והתיר לו אביו מטעם כבוד אביו שהייה עוד קיים.
<h2>דף נא:</h2>
בפדיון הבן חייבים מנה של אשטרלינ"ץ שהם ה' סלעים וה' סלעים הוא חצי אוקיא למשקל קולוניי"א. ואין נר' בעיני מו' הש"ר מכ"ל לעשות כמנהג העולם שנותנין אותן לכהן על מנת להחזיר שמפשרין לכהן לשליש או לרביע כי ודאי צריך להקנותם לכהן וכשמקנה על מנת להחזיר ודאי אינו מקנה לכהן דנהי נמי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה [קידושין ו' ע"ב], הכא לא שייך דין זה דודאי צריך לנותנו לכהן, ומביא ראיה במסכ' (קדושי') [בכורות (נ"א ע"ב)] ר' חנינא הוה שקיל ומיהדר חזא ההוא גברא דהוא קאזיל ומיהדר פי' הוה רגיל ליקח בפדיון ולהחזירו, חזיה לההוא גברא, פי' בא לו אדם והביא לו פדיון בנו והוה אזיל ומהדר, פי' מצפה מתי יחזיר לו הפדיון א"ל ר' חנינא לא גמרת ומקנית, הלכך אין בנך פדוי, א"כ משמ' שצריך להקנות לכהן לגמר בדעתו שלא יחזירם אליו ויש מביאין ראיה ממה דאמ' התם היה (נותן) [נוטל] ע"מ להחזיר, אך אומ' הש"ר מכ"ל דאין לסמוך על זה דודאי הוא היה יודע לגמר ולהקנות בכי האי גונא יותר ממנו. וגם אין צריך למסור הילד ליד הכהן ולומ' הרי זה בנך ואח"כ לפדותו מידו דהחיוב מפדיון (ראיה) [רמיה] על האב, ואין צריך להביא הילד כלל. דין אומ' לכהן בפני עשרה הרי זה לך חמש סלעים שאני חייב לך מפדיון בני ואז יברך ואפי' בעיר אחרת יכול לילך ולפדות שם בנו אפי' אינו בעיר. וגם אומ' שאם קדם הכהן ותקפו אפי' לאחר ל' יום מוציאין אותו מידו דאין החיוב כלל על הילד אלא על האב והאב (אינו) יכול ליתנו לכל כהן שירצה וא"כ לא מהניא תפיסתו כלל.
